אטרופיה של שרירי השלד מהווה סיבוך שכיח של פיברוזיס ריאתי אידיופתי (IPF). נוכחותו בעת האבחנה עשויה להעיד על פרוגנוזה גרועה. חולי IPF חווים לעתים קרובות התלקחויות חריפות (AE: acute exacerbations), אשר נקשרות גם כן עם שיעור תמותה גבוה. עם זאת, הקשר בין אטרופיה של שרירי השלד ובין תמותה לטווח קצר עדיין אינו ידוע.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Respiratory Investigation', החוקרים ערכו מחקר עוקבה רטרוספקטיבי ורב-מרכזי על חולים שאושפזו בשל AE-IPF ביפן. החוקרים השתמשו בטומוגרפיה ממוחשבת (CT) single-slice על מנת להעריך את ה-cross-sectional areas של שרירי זוקפי הגב (erector spinae) (ESMCSA) ושריר החזה (pectoralis muscle; PMCSA).
התוצא הראשוני של המחקר היה שיעור התמותה ל-90 יום. הסתברות השרידות הוערכה בשיטת קפלן-מאייר, ובדיקת ה-log-rank שימשה את החוקרים בין הקבוצות הנמוכות והגבוהות של ערכי ה-ESMCSA ושל PMCSA. בנוסף, החוקרים השתמשו במודל הסיכונים הפרופורציונליים של קוקס על מנת להעריך את הקשר בין ESMCSA ו-PMCSA לבין הפרוגנוזה.
במחקר נכללו בסך הכל 212 חולים, כאשר 94 (44%) מהם נפטרו במהלך תקופת התצפית. קבוצת ה-ESMCSA הנמוך (< 25.6 סנטימטר רבוע) נמצאה עם פרוגנוזה גרועה יותר באופן מובהק מאשר קבוצת ה-ESMCSA הגבוה (≥25.6 סנטימטר רבוע) (יחס הסיכונים 1.52; רווח בר-סמך של 95% 1.00-2.33, P = 0.049). כמו כן, אנליזות מרובות משתנים הדגימו כי תמותה מכל סיבה נקשרה עם ESMCSA נמוך (מודל 1, יחס סיכונים מתוקנן 1.59; רווח בר-סמך של 95% 0.98-2.60; מודל 2, יחס הסיכונים 1.55; רווח בר-סמך של 95% 0.95-2.56; ומודל 3, יחס הסיכונים 1.67; רווח בר-סמך של 95% 1.00-2.78, בהתאמה). יחס הסיכונים המתוקנן של PMCSA נמוך (< 20.4 סנטימטר מרובע) לעומת PMCSA גבוה (≥20.4 סנטימטר מרובע) היה 1.39 (רווח בר-סמך של 95% 0.88-2.20).
לסיכום, הימצאות של ESMCSA נמוך בהדמיית CT של חולים עם AE-IPF נקשרה עם שיעורי תמותה גבוהים יותר ל-90 יום.
מקור:
למידע נוסף על פיברוזיס ריאתי לחצו כאן