במסגרת מחקרים קליניים שנערכו בעבר, נמצא כי נינטדניב האטה את קצב הידרדרות התפקוד הריאתי בחולים עם פיברוזיס ריאתי פרוגרסיבי (PPF: progressive pulmonary fibrosis) שאינו אידיופתי. עם זאת, עדיין חסר מידע בנוגע לבטיחות והיעילות של הטיפול במתאר עולם-אמיתי (real-world).
עוד בעניין דומה
במחקר עוקבה רטרוספקטיבי אשר ממצאיו פורסמו בכתב העת 'ERJ Open Research', החוקרים השתמשו ב-Early Access Program משמונה מרכזים בבריטניה על מנת לאסוף נתונים מתוקננים (standardized data) של חולי PPF אשר החלו טיפול עם נינטדניב לצורך מחלתם בין השנים 2019 ל-2020.
התוצא הראשוני כלל את שיעור השינוי בתפקודי הריאות ב-12 החודשים שלפני ואחרי התחלת הטיפול עם נינטדניב. תוצאים שניוניים כללו את התסמינים, בטיחות התרופה, סבילות לטיפול, וריבוד לפי תת-הסוג של מחלת הריאות האינטרסטיציאלית והדפוס בטומוגרפיה הממוחשבת (CT).
במחקר נכללו בסך הכל 126 חולים; 67 (53%) נשים; גיל ממוצע ± סטיית תקן 60±13 שנים. בתחילת הטיפול עם נינטדניב, ה-forced vital capacityי(FVC) הממוצע היה 1.87 ליטרים (58% מנובא) ויכולת הדיפוזיה של הריאה לפחמן חד חמצני (DLCO) הייתה 32.7% מנובאת. 68% מהמטופלים קיבלו מרשם לפרדניזולון (מינון חציוני 10 מיליגרם) ו-69% קיבלו מרשם לתרופה ללא סטרואידים.
מתוצאות המחקר עולה כי ב-12 החודשים לאחר התחלת הטיפול עם נינטדניב, קצב הידרדרות התפקוד הריאתי היה איטי יותר באופן מובהק בהשוואה ל-12 החודשים הקודמים: FVCי−88.8 מיליליטרים לעומת −239.9 מיליליטרים (p=0.004), ונצפתה ירידה אבסולוטית ב-DLCO −2.1% לעומת −6.1% (p=0.004). התגובה לנינטדניב הייתה עקבית באנליזות רגישות ואנליזות שניוניות. 89 (71%) מתוך 126 חולים דיווחו על תופעות לוואי, אך 86 (80%) מתוך 108 החולים ששרדו עדיין נטלו נינטדניב לאחר 12 חודשים, ודיווחו על ירידה בתסמינים. יש לציין כי לא נצפו תופעות לוואי חמורות.
לסיכום, היעילות האמיתית של נינטדניב לטיפול ב-PPF היתה דומה לזו שנצפתה בניסויים קליניים. הטיפול עם נינטדניב הוביל להאטה בקצב הידרדרות התפקוד הריאתי של חולים אלו, ונמצא בטוח ונסבל היטב ללא קשר לחומרת המחלה.
מקור: